"פאני גיששה בחלל בעיניים מוחשכות. במקום שבו פגעה אצבעה החלה ללטף את גבריאל העירום. גופו תמיד התמסר גם כשנפשו נותרה סרבנית. הזיכרון היה טבוע בה כה עמוק, שלא נזקקה לשום נווט עיניים. היא לא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. אצבעותיה הן שרשמו מה שרשמו בכתב הסתרים השמור רק לשניהם."

סיפור אהבה מופרך כל כך חייב להיות אמיתי.

עיניו של גבריאל נחו על פאני לראשונה בקיץ של שנת 1914, אבל עוד לפני שיבשה הדיו על הסכם האירוסים ביניהם, מצא עצמו בחזית המלחמה הגדולה. פאני, בינתיים, חיכתה לו בנאמנות, כמו פנלופה לאודיסאוס שלה. מאז ועד יום מותם הם חגו זה סביב זו, מתנגשים, נצמדים, נפרדים וחוזר חלילה.

הקשר רב התהפוכות ביניהם היטלטל על ציר הזמן לאורכה ולרוחבה של המאה ה־20, בעוד בני הזוג מתפצלים בין ישראל הציונית לאמריקה הגלותית, עד שהגורל איחד אותם. אהבתם היתה האויבת הגדולה ביותר של עצמה, ואף־על־פי־כן שרדה.

זוג האוהבים הסוער הזה ריחף מעל חייה של הסופרת נאוה סמל, כי פאני וגבריאל הם לא רק דמויות מלאות תשוקה ולהט, גדולות מהחיים, אלא גם הסבתא והסבא שלה.

בכישרונה הייחודי בוחנת נאוה סמל את חידת מערכת היחסים הרומנטית והמורכבת שלהם. ביד אמיצה ונבונה היא מטליאה את הקרעים בעלילות חייהם וטווה גשרים של דמיון מעל תהומות המציאות.