"ילדות בנות תשע באירן לא צועקת בשמחה במגרשי משחקים, חשופות לעיני העוברים ושבים. הן לא מושכות אליהן תשומת לב ולא הולכות לבית ספר עם בנים. הן אינן מטלטלות את שערן הג'ינג'י הארוך כיודעות בביטחון שמחכה להן אהבה בעתיד. והן לא, לא, לא שרות "לשבת על עצים, להתנשק עם בנים ולהביא תינוקות...' ברפובליקה האסלאמית של אירן, אין שום דבר תמים ברגע שכזה..."
טאמילה סורוש רצתה הכל, אבל מהר מאוד גם למדה לוותר. לא רק על אהבה גדולה. לא רק על היכולת לבחור. טאמילה למדה לוותר על חלומותיה. למחוק אותם. כך, הרי, עשו חברותיה. כך עשתה גם אמה. כך נשים כמותה צריכות לנהוג ברפובליקה האסלאמית של אירן.
רק ביום הולדתה ה-27 נפתחת בפניה הזדמנות אמיתית. מתוך עטיפות מרשרשות היא שולפת מתנה יוצאת דופן שארגנו לה הוריה: דרכון אמיתי, ויזה לארצות הברית, וכרטיס טיסה. טאמילה יודעת: זהו כרטיס הטיסה שלה אל החופש. אלא שהמתנה הנפלאה היא גם פצצת זמן מתקתקת: הוויזה תפוג בתוך שלושה חודשים. כדי להישאר בארצות הברית טאמילה צריכה למצוא לעצמה בעל אמריקאי ממוצא אירני -כי כך רוצה משפחתה- בתוך שבועות ספורים, וכך לוותר על היקר לה מכל: חלומה הגדול למצוא אהבה אמת.